Elegía de David
וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר. הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים. אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים. הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם – וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים – מָגֵן שָׁאוּל,